מאמר רביעי בסדרה: מעניין בניטה ועד הלכת סילאוי בבג"ץ לא כל פגיעה בדרך לעבודה היא תאונת דרכים במובן הרגיל. יש מי שנשדד בדרכו הביתה, מי שנפגע מקטטה ברמזור, ומי שרכבו התפוצץ בבוקר כשיצא לעבודה. השאלה שבתי הדין נדרשו לה שוב ושוב היא האם אלימות מכוונת יכולה להיחשב ל"סיכון דרך" שמזכה בהכרה כתאונת עבודה. התשובה שהתגבשה במשך ארבעה עשורים היא כן, אבל בתנאים, ושאלת המפתח היא האם פגעו בכם משום שאתם מי שאתם, או משום שהייתם שם.
פסק הדין המכונן הוא עניין בניטה (1981). אופה נסע לילה-לילה באופניים לעבודתו במאפייה, ומסלולו עבר סמוך לפרדס. באותו לילה פרץ אלמוני לבית המשפחה שליד הפרדס ופצע את בני המשפחה; האופה נמצא ירוי, ואופניו לידו. המוסד לביטוח לאומי טען שתקיפה לעולם אינה מ"סיכוני הדרך". בית הדין הארצי דחה את הטענה, וקבע שסעיף התאונה בדרך מחייב פרשנות תכליתית ודינמית, ושסיכוני הדרך מאופיינים בפתאומיות ובאי-יכולת לצפותם. המשפט המפורסם מאותו פסק דין הפך למבחן שמלווה את הפסיקה עד היום: "המנוח לא נהרג מפני שביקשו את נפשו בתור מי שהינו, אלא מפני שעבר באותו מקום באותה שעה." מי שנקלע באקראי לזירת פשע בדרכו לעבודה נפגע מסיכון של הדרך, בדיוק כמו מי שנפגע ממכונית. מותו של האופה הוכר כפגיעה בעבודה.
הצד השני של המבחן הוצג כבר בעניין דוידיאן (1970). עובד משמרת לילה הוסע לביתו ברכב של מעבידו, ובעלותו במדרגות לדירתו הותקף על ידי אלמוני. הוא טען שהעבודה היא שגרמה לו לחזור הביתה בשעה מאוחרת ומסוכנת. בית הדין הארצי קבע שאין לכלול בסיכוני הדרך "מקרה בו נתקף אדם על-ידי אלמוני בחדר מדרגות הבית בו גר הנתקף", ושהטענה על שעת החזרה המאוחרת אינה שוקלת. בעניין בצלאל (1989) הפעילו בני זוג מסעדה ונהגו לקחת הביתה את הפדיון היומי. בהגיעם לחצר ביתם עטו עליהם שלושה רעולי פנים חמושים ודרשו שהבעל ייכנס הביתה ויפתח את הכספת; כשסירב, נורה ונפצע. בית הדין הארצי דחה את תביעתו: "אין לתקיפה דבר עם 'סיכוני הדרך', אשר רק בעטיים תאונה בדרך מהעבודה למעון כתאונה בעבודה תיחשב". השודדים המתינו לו בפתח ביתו, ומטרתם הייתה הכספת בבית ולא הפדיון שנשא עמו, כלשון בית הדין: "לכספת נכספה נפשם". בית הדין אבחן במפורש בין המקרה הזה לעניין בניטה, שבו הנפגע נהרג רק משום שעבר במקום. בעניין זילברשטיין (שנות התשעים) נחטף בעל חנות חשמל בחיפה, בבוקר, כשהתניע את רכבו בדרכו לחנות. החוטף היה עובד לשעבר שעבד אצלו כשבע שנים קודם לכן, שקע בחובות ותכנן לסחוט כופר מבנו של הנחטף. הנחטף נרצח. בית הדין הארצי קבע שהאירוע אינו נכנס לגדר "סיכוני הדרך" ואינו נופל תחת הוראות התאונה בדרך. גם במסלול החלופי של "תאונת עבודה" לעצמאי נקבע כי תקיפה על רקע אישי, בלא זיקה לעבודה או תרומה של העבודה לפגיעה, אינה תאונת עבודה, וכי המניע הכספי-האישי ופער השנים מטשטשים את הזיקה. בית הדין ניסח באותו פסק דין רשימה פתוחה של שיקולים לבחינת תקיפות: אופי העבודה, תפקיד הנפגע, זהות הפוגע, הרקע והמניע, תרומת העבודה לאירוע, ואם הפוגע הוא עובד לשעבר, הזמן שחלף.
תקיפה שאינה "סיכון דרך" עדיין יכולה להיות מוכרת אם היא קשורה לעבודה עצמה. בעניין עודה נדון מקרה של עורך דין עצמאי ממזרח ירושלים, שעם יציאתו מהמשרד בדרכו הביתה הגיח אדם ושפך חומצה על פניו. יומיים קודם לכן איים עליו עורך דינו של הצד שכנגד באחד מתיקיו. התוקף לא נתפס. בית הדין הארצי קבע שכאשר הפגיעה נובעת מסיבות הטמונות במבוטח עצמו, כשכיוונו אליו דווקא, אין זה סיכון דרך. אך במסלול של "תוך כדי ועקב" העיסוק, ולאור דיני הראיות הגמישים בביטחון הסוציאלי, ניתן להוכיח את הקשר "על דרך השלילה": "אם תישלל האפשרות כי המערער הותקף על רקע אישי ומשפחתי, ממילא תיוותר האפשרות, הסבירה בהרבה ממנה, כי התקיפה היתה בגדר תאונת עבודה." הלקח המעשי: כשמדובר בתקיפה, יש לבחון שני מסלולים במקביל. האם הייתם קורבן אקראי של הדרך, או שהתקיפה קשורה לעיסוקכם. לכל מסלול ראיות משלו.
המקרה שעיצב מחדש את התחום הוא עניין סילאוי. קבלן שיפוצים מנצרת, בעל טנדר אפור-כסוף, יצא בבוקר לעבודתו. בלילה הוצמד מטען חבלה לתחתית הטנדר שחנה ליד ביתו, ועשרות מטרים מהבית המטען התפוצץ והוא נפגע קשה. הערכת המשטרה הייתה שמדובר ב"טעות בזיהוי": היעד היה קבלן אחר מנצרת, בעל טנדר דומה, שהיה מסוכסך על רקע כספי. לסילאוי עצמו לא היה סכסוך עם איש. בית הדין הארצי לעבודה (2014) דחה את תביעתו. הוא קבע שהמפגעים כיוונו אליו עצמו, אף אם בטעות, ולכן אין מדובר בסיכון דרך: "העובדה שהפגיעה במערער אירעה בעת שהיה בדרכו לעבודה היא מקרית, והאירוע היה יכול להתרחש במקום אחר, ובשעה אחרת, לפי החלטת המפגעים". סילאוי עתר לבג"ץ, ובשנת 2016 קיבל בית המשפט העליון את העתירה, חרף הכלל שבג"ץ ממעט להתערב בפסיקת בית הדין הארצי, בשל חשיבותה העקרונית של השאלה. בג"ץ קבע כי "'סיכוני הדרך', על-פי הפסיקה, מאופיינים בפתאומיותם ובאי-היכולת לצפותם", וכי נדרש גם מאפיין של כלליות, כלומר סיכון העלול להיקרות בדרכו של כל אדם. טעות בזיהוי עונה על כל אלה: "הסיכון של פגיעה על רקע פלילי עקב 'טעות בזיהוי' עונה על המאפיינים של 'סיכון דרך'" בג"ץ הוסיף כי "הסיכון הכרוך ב'טעות בזיהוי' הוא סיכון כללי, והוא עלול להתממש כלפי כל עובד בדרכו לעבודה", ודחה את המבחן הסובייקטיבי של כוונת הפוגע שעליו נשען בית הדין הארצי. הפגיעה הוכרה כתאונת עבודה. זו ההלכה המחייבת כיום, המכונה בפסיקה "הלכת סילאווי".
הלכת סילאוי אינה פותחת את הדלת לכל מי שרכבו התפוצץ. בעניין אביטבול (2019) נדון מקרה של מנהל בחברת הסעות שרכבו התפוצץ בדרכו לפגישת עבודה. לא היה ידוע מי הצמיד את המטען ומדוע, והוא טען ל"טעות בזיהוי" בלי כל אינדיקציה לכך. בית הדין הארצי דחה את הערעור. הוא הזכיר שבתאונה בדרך לעבודה לא חלה חזקת הקשר הסיבתי, ולכן על המבוטח להוכיח, במאזן ההסתברויות, שהאירוע לא היה על רקע אישי: שנפגע באקראי או בשל טעות בזיהוי. כשמטען מוצמד דווקא לרכבו של אדם, טענת האקראיות אינה סבירה, ולטענת טעות בזיהוי נדרשת לפחות ראשית ראיה, כמו הדמיון בין הטנדרים בעניין סילאוי. "אין די בכך שהמערער ו/או המשטרה לא יכולים להצביע על זהות האחראים לפיצוץ ברכב כדי לקבל את הטענה שמדובר ב'טעות בזיהוי'"
המקרים שנסקרו כאן עוסקים באלימות פלילית או אישית. פגיעה בפעולת איבה, כמו פיגוע טרור, מטופלת במסלול נפרד לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, עם הליך הכרה משלו, ואינה נדונה במאמר זה.
המידע במאמר זה הוא כללי בלבד, מבוסס על פסיקת בתי הדין לעבודה ובית המשפט העליון כפי שהיא מצוטטת בו, ואינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, ומומלץ להתייעץ עם עורך דין העוסק בתחום הביטוח הלאומי לפני הגשת תביעה או ערעור.
