מאמר שני בסדרה: על "הפסקה או סטייה של ממש" לפי סעיף 81 לחוק הביטוח הלאומי מעטים מאיתנו נוסעים מהבית לעבודה בקו ישר. עוצרים לקנות קפה, מקפיצים ילד לגן, נכנסים לרגע לבנק, אוספים חבילה. השאלה מה קורה כשהתאונה מתרחשת אחרי עצירה כזו היא אחת השאלות השכיחות ביותר בבתי הדין לעבודה, והתשובה תלויה בשאלה אחת מרכזית: האם העצירה או הסטייה היו "של ממש". במאמר זה נסביר את הכלל, את החריגים, ואת המקרים שעיצבו את ההלכה.
סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי מכיר בתאונה בדרך מהמעון לעבודה ובחזרה כתאונת עבודה (על המסגרת הכללית ראו את המאמר הראשון בסדרה). סעיף 81(א) מסייג: תאונה כזו לא תיחשב תאונת עבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה "הפסקה או סטייה של ממש מהדרך המקובלת", כשההפסקה או הסטייה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו. המחוקק גם קבע חריגים מפורשים בסעיף 81(ב): הפסקה או סטייה לשם ליווי ילד לגן ילדים או למעון, ולשם קיום מצוות תפילת בוקר בציבור בבית תפילה שבו נוהג המבוטח להתפלל, אינן שוללות את ההכרה. בעניין ארמי (1998) סבר השופט רבינוביץ שרשימת החריגים אינה "רשימה סגורה" ויש לפרשה בגמישות, אם כי נציג ציבור באותו הרכב חשב אחרת. בעניין מזרחי (2015) הזכיר בית הדין שהרחבת החריגים היא עניין למחוקק.
הפסיקה נמנעה במכוון מקביעת מבחן טכני. בעניין גורדון (2011) חזר בית הדין הארצי על ההלכה הוותיקה מעניין שניידר: "אין לקבוע מבחן כללי לפיו תסווג 'הפסקה' או 'סטיה' כ'קלה' או כ'רגילה', ומתי תסווג כ'הפסקה או סטיה של ממש'. הכל תלוי בנסיבות." עם זאת, מתוך עשרות פסקי דין ניתן לחלץ שני גורמים מרכזיים, כפי שסוכם בעניין שלום ציפורה (2011): "מהות ההפסקה ואורכה". המבחן החשוב ביותר הוא מבחן המטרה. בעניין חיים שלמה (2012) קבע בית הדין הארצי שהסטייה תיבחן "בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטיה". השאלה היא האם המטרה של הדרך כולה נותרה הגעה לעבודה או חזרה הביתה, והעצירה היא רק דבר טפל ונלווה, או שהעצירה עצמה הפכה למטרה עצמאית. ומהי "הדרך המקובלת"? בעניין הררי (2005) צוטטה ההגדרה מעניין אספיר: "כל עוד הדרך הנבחרת משרתת את הנסיעה ממעונו של העובד אל מקום העבודה והיא, בנסיבות העניין, נוחה ויעילה מבחינת המרחק או הזמן – תהא זו 'הדרך המקובלת'." אין חובה לבחור בדרך הקצרה ביותר, אלא בדרך סבירה.
בעניין פוגל (1995) יצא עובד מביתו לקופת חולים, חזר לתחנת האוטובוס שממנה הוא נוסע יום-יום לעבודה, ושם, כדרכו בכל בוקר, חצה את הכביש כדי לקנות עיתון, נפל ונחבל. המוסד לביטוח לאומי זנח את הטענה שקניית העיתון היא סטייה של ממש, ובית הדין הארצי הדגיש שגם הפסקה חייבת להיות "של ממש" ושסיווגה "תלוי בנסיבות". התאונה הוכרה. בעניין חיים שלמה נכנס עובד סופרמרקט, ביום גשום, לקניון שנמצא על מסלול ההליכה הרגיל שלו הביתה, רק כדי לשלוח טופס פיס. הביקור נמשך עשר עד חמש עשרה דקות, שהן כמעט כמשך כל ההליכה. הוא יצא, המשיך במסלולו והחליק על בוץ. בית הדין האזורי דחה את התביעה, אך בית הדין הארצי הפך את ההחלטה: "במכלול נסיבות המקרה איננו סבורים כי שליחת טופס הפיס שונה מבחינה מהותית מהפסקה או סטייה לצורך קניית עיתון, או קניית שתייה או ארוחה קלה, כאשר כולם אינצידנטליים לדרכו של האדם." בית הדין הוסיף כלל חשוב: "אין לקבוע מבחן טכני ופורמאלי של השוואת משך זמן ההפסקה או הסטייה למשך זמן ההליכה. הפסקה או סטייה שבמהותן אינן 'של ממש', לא יהפכו לכאלה רק בשל כך שמשך זמן ההליכה של המבוטח לעבודה הוא קצר יחסית."
עיקרון מרכזי בפסיקה הוא שסטייה, בניגוד להפסקה, יכולה להתרפא. אם סטיתם מהמסלול וחזרתם אליו, והתאונה קרתה כשאתם שוב על הדרך המקובלת, הסטייה בדרך כלל לא תשלול את ההכרה. כך נאמר בעניין פוגל: "'סטייה' מהדרך, להבדיל מהפסקה, ניתנת ל'ריפוי' עם החזרה לתוואי הרגיל". הדוגמה הבולטת היא עניין ארמי. אחות מחולון שעבדה בבית חולים בבני ברק לא ירדה בתחנה הרגילה שלה, אלא המשיכה באותו אוטובוס עד אוניברסיטת תל אביב כדי ללוות את בתה בת הארבע עשרה לטיפול שיניים. היא לא נשארה לטיפול, חזרה מיד לקו הרגיל שלה, ובדרך נפגעה בתאונת דרכים. הדרך התארכה בשלושים עד ארבעים וחמש דקות. בית הדין הארצי הכיר בתאונה, וקבע: "סטייה שלמעשה מצביעה על כך שתכלית הדרך היתה הגעה לעבודה, לא תחשב לסטייה של ממש." בית הדין הוסיף כי "אין לקבוע כללים נוקשים. הארכת דרך על מנת ללוות בת אין בה כדי לנתק את הדרך מהמעון לעבודה", וכי בעניינה של העובדת התקיימו "הן המבחן האיכותי והן המבחן הכמותי". כלומר, גם מטרת הסטייה הייתה סבירה וגם משכה היה סביר.
התמונה משתנה כשהעצירה נעשית לצרכים פרטיים בעלי משקל. בעניין אלגריה לוי (2004) ירדה מטפלת בקשישים מהאוטובוס תחנה אחת לפני ביתה, בקניון, כדי לערוך סידורים בבנק ובסופרמרקט. הסידורים נמשכו כשעה. משם הלכה ברגל כעשר דקות דרך ואדי, נשדדה ונפגעה. בית הדין האזורי הכיר בתאונה, אך בית הדין הארצי הפך את ההחלטה: "תכלית נסיעתה של גב' לוי הייתה עריכת סידורים פרטיים. לשם כך, שינתה את מסלול נסיעתה הרגיל וירדה מן האוטובוס תחנה אחת קודם לתחנת היעד הרגילה שלה." בית הדין קבע כי עצירתה בקניון היא "סטייה של ממש" מהדרך המקובלת והיומיומית, וכי העובדה שהיא אלמנה בודדה שרכשה מצרכי יסוד אינה משנה את התוצאה. בעניין גורדון יצאה עובדת מדינה מהעבודה שעה לפני הזמן כדי להשתתף במסיבת ט"ו בשבט במעון של בנה, שהייתה אמורה להימשך כשעה. בחניה ליד המעון היא עיקמה את רגלה ונפלה. היא טענה שממילא היא אוספת את בנה מהמעון בכל יום, ולכן חל החריג של ליווי ילד. דעת הרוב דחתה את הערעור: מטרת הנסיעה הייתה המסיבה, מטרה עצמאית הנפרדת מאיסוף הילד, ולכן היא אינה חוסה תחת ההרחבה ולא תחת החריג. בית הדין הזכיר גם את כלל האצבע שהתגבש בפסיקה, שלפיו "הפסקות ברצון המבוטח של כ-40 דקות עד לשעה מהוות 'הפסקה של ממש'". השופט צור, בדעת מיעוט, סבר שמדובר במקרה גבולי שבו יש להעדיף את המבוטחת, והזכיר כי "עניין לנו בחוק סוציאלי שפרשנותו ויישומו במקרים של ספק נעשים תמיד לטובת המבוטח". דעת המיעוט מלמדת שמדובר בתחום אפור אמיתי. בעניין שלום ציפורה יצאה עובדת מביתה לבדיקה בקופת חולים, משם לגן של בתה, משם למשרד הרישוי, ורק אז חזרה למסלולה הרגיל ונפגעה בתאונת דרכים בצומת. גם אם כל עצירה נמשכה רבע שעה בלבד, קבע בית הדין הארצי, "לא ניתן להתעלם מהמשקל המצטבר של שילובן של אלו בבוקר אחד". סטיות בעלות תכלית עצמאית שנועדו לשרת צרכים פרטיים "אינן נרפאות מעצם חזרתה של המערערת לתוואי הנסיעה הרגיל". ולבסוף עניין הררי: מנכ"ל חברה, ללא שעות עבודה קבועות, נסע מביתו לאזכרה לאמו בבית כנסת. בתום האזכרה אמר לאשתו שהוא "רץ למשרד", ובדרכו לרכב החליק ונפגע בכתף. בית הדין הארצי קבע שיש לבחון את תכלית היציאה מהבית, ותכלית זו הייתה האזכרה ולא העבודה. השופט רבינוביץ הוסיף שכלל אין מדובר בסטייה מהדרך לעבודה אלא בשתי נסיעות נפרדות. בית הדין סיכם במשפט שממחיש את גבולות החוק: "אכן, על פני הדברים ניתן לסבור, שמן הצדק להכיר בכל תאונה בדרך לעבודה כתאונה בעבודה, אך לא כך סבר המחוקק".
בתיקים אלה השאלות העובדתיות מכריעות: באיזו שעה יצאתם, מה המסלול הרגיל שלכם, לאן בדיוק סטיתם, לכמה זמן ולאיזו מטרה, והאם התאונה קרתה כשכבר חזרתם למסלול. רצוי לשמור קבלות, הודעות טקסט, נתוני ניווט ואישורי המעסיק על שעות העבודה. ככל שהגרסה שלכם מדויקת ועקבית מהרגע הראשון, כך גדל הסיכוי שבית הדין יראה בעצירה דבר טפל ולא מטרה עצמאית.
המידע במאמר זה הוא כללי בלבד, מבוסס על פסיקת בתי הדין לעבודה ובית המשפט העליון כפי שהיא מצוטטת בו, ואינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, ומומלץ להתייעץ עם עורך דין העוסק בתחום הביטוח הלאומי לפני הגשת תביעה או ערעור.
