מאמר חמישי בסדרה: סיכון של הדרך לעומת סיכון שבגוף, ונטל ההוכחה נפילות הן סוג הפגיעה השכיח ביותר בדרך לעבודה, וגם הסוג שמעורר את מספר המחלוקות הגדול ביותר מול המוסד לביטוח לאומי. הסיבה פשוטה: אדם יכול ליפול בגלל בור במדרכה, אבל גם בגלל סחרחורת, חולשה או צעד לא מוצלח. החוק מכיר רק בסוג הראשון. במאמר זה נסביר מה ההבדל בעיני בית הדין, מי צריך להוכיח מה, ואילו מקרים הוכרו ואילו נדחו.
כפי שהוסבר במאמר הראשון בסדרה, סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי מכיר בתאונה בדרך לעבודה רק אם היא קרתה "עקב" הנסיעה או ההליכה, כלומר עקב "סיכוני הדרך". פגיעה שמקורה בגופו של המבוטח, ולא בדרך, אינה מוכרת. פסק הדין המרכזי בסוגיה הוא עניין הראל (1995). עובדת סוציאלית הייתה בדרכה ממקום לינתה, בית אחותה, לפגישת עבודה. היא חשה סחרחורת, התיישבה על גדר אבן, איבדה את שיווי משקלה, נפלה ונחבלה בידה. בית הדין הארצי דחה את תביעתה, וקבע: "פגיעה בשל גורם פנימי (סחרחורת) המאופיין בכך שהוא מביא לאיבוד שווי משקל ולנפילה, בלא ש'הדרך' תרמה תרומה של שהיא לנפילה – אינה תאונת עבודה" בית הדין הוסיף שמבחן "אילו לא", שלפיו בוחנים אם התאונה הייתה קורית אלמלא הדרך, אינו ישים כאן: "אילו הרגישה המערערת סחרחורת במקום אחר היתה מתיישבת, ונופלת ממושבה". לא הוכח שהגדר עצמה תרמה לנפילה. אותו רעיון עלה בעניין סיני (2009). עובד נכה פוליו המתקשה בהליכה נפל ברחבת הכניסה לביתו בדרכו למכונית. מעבר לשאלת "תחום המעון" (ראו המאמר השלישי בסדרה), קבע בית הדין הארצי: "הסיכון כמתואר על ידי המערער איננו סיכון אובייקטיבי הטמון בדרך, כי אם סיכון הטמון בו עצמו, עקב נכותו". אף שמדובר בנפילה במקום העבודה ולא בדרך, ראוי להזכיר גם את עניין סאלם (2005): בעל חברת בטון נפל מסולם, והרישום הרפואי תיעד התעלפות ולא נפילה. בית הדין הארצי קבע כי סביר יותר שהנפילה נגרמה מהתעלפות, וכי נפילה "כתוצאה מעייפות, סחרחורת או גורם אישי אחר" אינה נפילה עקב העבודה. ההיגיון זהה לזה שחל על הדרך.
בעניין אבוטבול (2013) הלכה עובדת ברגל לעבודה. כשהרימה את רגלה השמאלית כדי לעלות על מדרכה רגילה, ובטרם דרכה עליה, שמעה "קליק" בברך וחשה כאבים. היא עצמה אמרה ש"לא היה שום דבר חריג במדרכה". בית הדין הארצי קבע, בניגוד לבית הדין האזורי, שמבחן הפתאומיות אכן מתקיים, אך שהאירוע לא נגרם עקב סיכוני הדרך. הרמת רגל היא פעולה יומיומית, והתאונה קרתה "במנותק מכל גורם חיצוני, ומבלי שהוכח קיומו של גורם חבלתי כלשהו". התביעה נדחתה. המסקנה מעניין אבוטבול ומעניין הראל יחד היא שהמפתח להכרה הוא גורם חיצוני: מכשול, החלקה, מדרגה שבורה, בור, רכב, בעל חיים. בלי גורם כזה, הנפילה תיחשב כנפילה שמקורה במבוטח.
בית הדין הארצי קבע כלל נוסף: "'סיכוני הדרך' אינם כוללים התנהגות בלתי סבירה בעליל של המבוטח". בעניין אבו ניקולא נהג מסגר לצאת בהפסקת הצהריים לבית אחותו שהיה בבנייה. יום אחד מצא את הבית נעול, נכנס דרך חלון, ובדרכו חזרה לעבודה קפץ מהחלון מגובה של שניים עד שלושה מטרים אל בור ונחבל ברגלו. בית הדין הארצי דחה את ערעורו במילים שאינן משתמעות לשתי פנים: "לא מסיכוני הדרך נפגע המערער, כי אם מסיכון בלתי סביר בעליל שלקח על עצמו, בקובעו לעצמו 'מסלול אווירי' לשוב לעבודתו." בעניין יושיע (2009) חזר עובד מסעדה הביתה ממשמרת לילה, נכנס לוויכוח עם נוסעי רכב ברמזור, והוויכוח התדרדר לאלימות שבה נחבל בראשו. בית הדין הארצי קבע כי "הכיסוי הביטוחי על פי החוק חל על אותן תאונות אשר נגרמו עקב 'סיכוני דרך' אשר ניתן לצפותם ואם מתרחשת תאונה מסיבות הנעוצות במבוטח עצמו, לא רואים אותם כ'תאונת עבודה'". מי שיזם את החיכוך אינו קורבן של סיכון דרך: "האירוע הנדון הוא אינו מסוג המקרים הצפויים האורבים לכל אדם העושה את דרכו ממקום עבודתו לביתו".
כדי להבין את ההבדל, כדאי להשוות לעניין חבקוק (2022). עובדת מזכירות בבית דין יצאה מביתה, במסגרת משימה שהמעסיק הכיר בה כחלק מהעבודה, ובעלותה על המדרכה נתקלה בשקע בשפת המדרכה, נפלה ונפגעה. בית הדין הארצי הכיר בתאונה: משעה שיצאה מביתה כדי לבצע את המשימה, מדובר בתאונה "בדרכה לביצוע עבודתה", והשקע במדרכה הוא גורם חיצוני מובהק. ההבדל בין חבקוק לאבוטבול הוא בדיוק ההבדל בין מדרכה עם שקע לבין מדרכה תקינה.
בתאונה במקום העבודה עומדת לעובד חזקת הסיבתיות שבסעיף 83 לחוק. בתאונה בדרך היא אינה חלה. בעניין הראל נאמר במפורש: "חזקה זו אינה קיימת במקרה של הליכה ממקום הלינה אל העבודה. על כן, המערערת במקרה שלפנינו נשאה בנטל ההוכחה, כי התאונה תוך כדי הליכה לעבודה היתה קשורה, קשר סיבתי, עם 'סיכוני הדרך'". ובעניין אבו ניקולא: "חובה על המבוטח להוכיח שהתאונה היתה קשורה בקש"ס עם סיכוני הדרך". עם זאת, בית הדין לעבודה אינו כבול בדיני הראיות הרגילים, ובמקרה של ספק הוא רשאי להכריע לפי מידת הסבירות ומכלול הראיות. לכן הנפגע אינו נדרש להוכחה מדעית, אלא לגרסה עובדתית ברורה, מתועדת ועקבית שמצביעה על גורם חיצוני.
בית הדין אינו שואל רק אם נפלתם בדרך לעבודה, אלא למה נפלתם. אם התשובה היא מכשול, החלקה או סיכון אחר של הדרך הציבורית, סיכויי ההכרה טובים. אם התשובה נעוצה בכם, בחולשה, בסחרחורת, בצעד רגיל שהשתבש, או בסיכון שלקחתם על עצמכם מרצון, החוק אינו מכסה זאת. ההבדל בין שתי התשובות נקבע פעמים רבות בדקות שאחרי הנפילה, במה שנאמר לרופא ובמה שצולם.
המידע במאמר זה הוא כללי בלבד, מבוסס על פסיקת בתי הדין לעבודה ובית המשפט העליון כפי שהיא מצוטטת בו, ואינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, ומומלץ להתייעץ עם עורך דין העוסק בתחום הביטוח הלאומי לפני הגשת תביעה או ערעור.
